הקדמה

ספר זה נכתב מספר חודשים לאחר פטירתו של אבי, ישראל ארנון. הספר מתאר את התהליך שעברתי איתו במהלך החודשים בהם חלה וניסה לשרוד ולהיות כאן.

לתהליך זה קראתי תהליך פרידה, שכן בשלבים בו התרחש הבנתי והשלמתי עם העובדה שאני מאבדת אותו. הספר כתוב בגוף ראשון, כאשר אני מספרת לאבא שלי כל מה שקרה מיום שנפל למשכב.

לעיתים נדמה לי, שכל מגוון הרגשות והתחושות הקיימים ליוו אותי בתהליך זה. בחרתי לשתף אתכם בכל זה על מנת לחזק את אלה שעוברים תקופה דומה ואת אלה שעברו תקופה כזו, שאינה קלה כלל. מצאתי את עצמי לא פעם ולא פעמיים נאלצת לבחור בין אתמול למחר, בין החולי לבריאות בין עצב לחוש הומור. מצאתי את עצמי בלב לא שלם בוחרת בחיים. מצאתי את עצמי עומדת מול שיפוטיות וביקורות בשעות בהן היו אלה הכי פחות רצויים.

הסיפור כאן בא להראות איך אפשר, בסיטואציה כל כך קשה, למצוא את החזק, את החיובי. ללמוד מהשיעור שהוצב בפנינו. שהרי כל כך קל היה לשקוע, והיו לי הרבה הזדמנויות לשקוע.

למזלי, רוב רובם של החשבונות ביני לבין אבי נסגרו בשנה האחרונה לפני שהכול קרה. כך שכאן, כמעט ואיני מתחשבנת. אני פנויה ונקייה לספר על החוויה. דרך סיפור הדברים, אני בעצם סוגרת מעגל עם אבי ועם עצמי, מעגל ששייך לתקופה המסופרת, ומעגל החיים המשותפים שלי איתו בכלל.

אינני חותרת כאן למצוינות ספרותית. מטרתי היא להעביר את תחושותיי, מחשבותיי ורגשותיי במהלך פרק זמן קשה זה. לכן, לעיתים השפה פשוטה ואמיתית. כך הרגשתי או חשבתי באותו רגע מתואר. התלבטתי באם לתאר את המאורעות בשפה ספרותית יפה, ומצאתי שלו אעשה זאת, יגרע הדבר מן האותנטיות.

דרך כתיבת הסיפור, אני מנסה להתמודד עם כל מה שעבר עלי. אני מנסה לתת לדברים להסתכל לי בפרצוף, שכן לא תמיד יכולתי אני להסתכל להם בפרצוף ולהכיר בהם. פעמים רבות מצאתי את עצמי בוכה במהלך כתיבת פסקה כזו או אחרת. חווה שוב את החוויה עליה אני מספרת וממשיכה הלאה. 

הכתיבה הייתה אחת מדרכיו של אבי להתבטא. הדרך היותר משובחת שלו. הכול הכירו את יכולתו זו, והוא הוזמן והתבקש לכתוב למען אחרים, למטרות אירועים כאלה ואחרים. בין היתר, היה אבי ידוע בכתיבת הספדים. במותו, התלוצצנו בני המשפחה, ואמרנו שכדאי לחפש בין כתביו. אולי כתב הוא את ההספד של עצמו. אנחנו איננו שוכחים את כתיבת הברכות שלו בימי ההולדת שלנו. כל ברכה הייתה מורכבת מחרוזים ומילים קשות, ולעיתים ישב הוא שעות על כתיבתה של ברכה אחת, כי בשורה מסוימת לא התאים החרוז וצריך היה לשנות את כל הפסקה.

אני שמחה שמצאתי שדרך זו נוחה גם לי, וכי כך יכולה אני הן להביע את עצמי והן להנציח את זכרו. למען האמת, אני מופתעת ושמחה, כיוון שביטוי היא מילה שהייתה גסה בעיני עד לפני כמה שנים. לא התבטאתי כלל, לא בכתב ולא בעל פה. לא השמעתי ולא נשמעתי. והנה, לא רק שאני משמיעה, אני אף נשמעת ומשתפת. אין זה מובן מאליו כלל בשבילי.

במהלך השבעה, בהפתעה רבה ומבלי שתכננתי, החלו לצוץ בראשי פסקאות המספרות לאבי את הסיפור כולו. לפני שהספקתי להבין מה ואיך זה קרה, התחלתי לכתוב פסקאות אלה. לאחר השבעה, מצאתי, שהצטברו לי ארבעה עמודים רשומים. אז הבנתי שאני כותבת ספר. לספר הוספתי שירים וקטעים אשר כתבתי והלחנתי בתקופות שונות והם חלק מהביטוי שלי.

במקצועי, אני מורה ומטפלת ברפואה משלימה. הטיפול מתמקד בתחום הרפלקסולוגיה והתקשורת המקרבת, ואני מוסיפה ומשלבת תחומים נוספים. במהלך תקופה זו, טיפלתי באבי די מן ההתחלה ואין לי ספק, שטיפול זה תרם רבות לאיכות חייו המסוימת, לה הצליח להגיע. שמחתי לראות את שילובה, גם אם היחסי, של הרפואה המשלימה בזו המערבית.  הרפואה המערבית נתנה לאבי את חייו, והמשלימה – את איכותם.

יחד איתי חוו את התקופה הזו כל בני משפחתי, כל אחד בדרכו שלו: אמא שלי- צביה ארנון, אחותי היקרה – אילה ארנון, אלעד החבר שלה, אחיי – אסף ואיתי ארנון, גיסותיי - יהל ופזית ארנון, דודתי אחותו של אבי – רחל (רחק'ה) רחמילביץ' והנכדים : קרן, ענבל, רומי ואורי.

בעצמי ואני

החגים עוברים בקושי רב. חסרונך מורגש. ביום כיפור במיוחד. שקט בלעדיך. מוזר.

איתי ואני נסענו לעשות את צליחת הכינרת. אתה זוכר שכל שנה צלחנו ביחד, אתה ואנחנו? זה היה משהו משותף לנו והקפדנו עליו. בשנה שעברה נרשמנו לצליחת שילוב דורות. הפעם חזרתי עם המדליה שמקבלים בסופה של השחייה והראיתי לך. חשבתי שאולי מכאן תבוא הישועה. סיפרתי לך שהיה לי די קל יחסית השנה לשחות את כל המרחק, ושכרגיל איתי סיים לפניי. ואתה בשלך. אין תגובה.

לאחר סוכות הגיע יום הולדתי. הרגשה מוזרה.

אני אמורה לשמוח. מחד, אני שמחה כיוון שאני מחזיקה מעמד ומשתדלת להתמודד עם התקופה הזו. אני מתחילה למצוא מחדש את הכוחות שבי. אני מתחילה לחזור לעצמי. החיים שנעצרו חוזרים לנוע. בכלל, תקופת הסתיו היא התקופה האהובה עלי בשנה. היא נעימה יותר מבחינת מזג האוויר ומסמלת בשבילי התחלות ושינויים. זו תקופה בה אני רואה את תחילתה ואפשרויותיה של השנה כולה. הסתיו מבשר את בואו של החורף, וזו סיבה מספיק טובה בשבילי למצב רוח טוב. כמו כן, לא מזמן, הספקנו לחגוג לך יום הולדת שבעים. היית כל כך מאושר. וכך גם אנחנו.

מאידך, אתה, כותב הברכות הראשי, לא נמצא. חסר לי משהו. כאילו יום ההולדת לא שלם. הזדמן לנו לדבר בזמן האחרון על נושא הברכות. דיברנו על ברכות שבאות מהלב וכאלה שאינן, ובהן ההשקעה נמצאת במילים יפות ומורכבות ובצורך למצוא חרוז נכון יותר מאשר בהבעה מהלב, ואז מתפספס הרעיון של הברכה מהלב. חיכיתי לשנה זו על מנת לראות איזו ברכה אקבל ממך. בשנה שעברה, כשחגגתי יום הולדת עגול, ביקשתי מכולם מתנות לא חומריות. ביקשתי מתנות לנשמה. משהו שונה. לשם שינוי, לא ספרים, דיסקים או חולצות וכד'. שלחתם אותי כולכם ליום פינוק בספא. לא הבנת איך אני יכולה ליהנות ממתנה שאינה חומרית, וחזרת ושאלת אותי האם בטוח שנהניתי. 

ישבנו כל המשפחה, שרנו וניסינו להיות במצב רוח טוב. זהו האירוע המשפחתי הראשון בו אתה לא נוכח ולא חלק ממנו. מרגישים את זה. כאילו הכול רגיל, ובעצם שום דבר לא רגיל. אני אומרת לעצמי במהלך הערב שאני צריכה להתרגל. זהו זה מעכשיו. אתה כבר לא תהיה חלק משמחותיי וחוויותיי.

אני כל כך מבולבלת. לא יודעת אם להתייחס אליך בלשון הווה או לשון עבר. שהרי אתה כאן. ואינך מתפקד. אתה חי, לכן לא תהיה זו לשון עבר. ואינך מתפקד, לכן כל המתייחס ליכולותיך יהיה כן בלשון עבר. וכשאני כן מתייחסת בלשון עבר שואלים אותי אם אתה כבר לא חי, ואני צריכה להתחיל להסביר ולספר את כל הסיפור, ולא תמיד אני רוצה. אני מוצאת את עצמי מדברת עליך בבלבול רב ובשילוב של עבר והווה. הזמן היחיד שלא נכנס לדיבורי הוא זמן העתיד...

בעצם – אתה כאן, ואינך. אבא – אתה כבר לא !

משהו בזהות שלי לא ברור. האם אתה מבין את פרוש המילים: אבא, בת, בעל, משפחה?

מה אני עושה עם הבשורות האלה, עם המצב הזה? איך אני מעכלת אותם, אם בכלל? איך אני מתמודדת? איפה תופסת אותי סיטואציה כזו? איך אני מגיבה אליה? לאן היא לוקחת אותי? לאן אני לוקחת אותה? הרי היא נחתה כרעם ביום בהיר ואינה מגיעה עם הוראות הפעלה.

אני מנסה לפעול כמיטב יכולתי.

הלכתי לנומרולוגית. אני צריכה חיזוקים עכשיו. הלכתי כדי לשמוע שאני בריאה ושיש לי כוח לעבור את התקופה הזו, כשאין לי מושג כמה זמן היא תארך. הנומרולוגית ענתה על שאלותיי וגם על כאלה שלא שאלתי. יצאתי ממנה כאשר באמתחתי הרבה תובנות וחומר למחשבה. בין הדברים שהיא אמרה לי, היה משפט חשוב מאוד שאמר:

"אם תהיי חולה, יהיה זה מצב שתביאי על עצמך." קיבלתי ולקחתי לי שיעורי בית. מילים אלה חיזקו אותי מאוד. כאן הייתה נקודה חשובה בה היה לי ברור, לפחות שכלית, שאני בוחרת במחר, בחיים, בהתקדמות ולא בנפילה. ככל שאהיה חזקה יותר, אבוא עם יותר כוחות לטפל בך ולבקר אותך. יותר מתמיד, נוכחתי ביכולת הבחירה שלי והשתמשתי בה.

לאחר הביקור אצלה התחלתי לקבל טיפולי מסאז'. מאז היום השלישי למחלתך לא עזבו ולא פחתו הכאבים בכתפיי, והייתי זקוקה ל"ניעור" כללי. להוציא את הזבל מהגוף, קראתי לזה. במקביל לקחתי פרחי באך לחיזוק. חזרתי לאכול טוב יותר.

התוצאות החלו להיראות וכשחזרתי ללמד ולטפל, כבר הייתי עם הידיעה שיש שיגרה במצבך, מה שהקל ואפשר להתנהל בנוחיות מסוימת ועם פחות לחץ. האנרגיות שלי היו גבוהות יותר.

למדתי לבקש ולקבל עזרה. יותר מאשר לקבל, אני רגילה לתת. פתאום שאלתי אנשים אם הם מוכנים להגיע אלי במקום שאני אגיע אליהם. העזתי לענות ולומר לאנשים, שאין לי חשק לדבר בשעה מסוימת ולנסות לבקש מהם להבין את מצב רוחי. פעם לא הייתי מצפה שמישהו יבין אותי ומראש לא הייתי מנסה להסביר. תמיד נראיתי שמחה ולשאלה מה שלומי הייתי עונה: "הכול בסדר". הפעם ניסיתי להקל על חיי בכל דרך שמצאתי לנכון.

מילאתי את חיי בשגרה. למדתי להעריך אותה. לשגרה כמה משמעויות: מחד, משעממת היא. אין בה הפתעות. אין בה ספונטאניות ולא שינויים. מאידך, ברוכה היא. לעיתים מלאה היא בהפתעות לא משמחות ואז מתגעגעים אליה, על השעמום שבה. כמו שנאמר:

NO NEWS – GOOD NEWS!!!

אני נזכרת עכשיו שבמהלך חודש ספטמבר, דיברתי עם אותה חברה איתה ביטלתי את המפגש ביום נפילתך למשכב, וקבענו שוב ללכת לסרט. היה לי מוזר לחזור לעשות את הדברים הרגילים. לא ידעתי אם אוכל ליהנות מהסרט ושוב, לפני תחילת הסרט, החלטתי שאם כבר בחרתי לצאת וליהנות ולנסות לחזור לעצמי, כדאי שאבחר לראות זאת כך וליהנות מהסרט. וכך היה.

אותה חברה אמרה לי באותו ערב משפט שנחרט בזיכרוני :

"אפ (אפרת), שבת אלינו".

משפט זה הבהיר לי יותר מכל איפה כדאי שאהיה מעכשיו. ברור היה לי, שלאורך כל הדרך ילוו אותי סיטואציות שלא תהיינה תלויות בי, ואז אגיב בהתאם לאותו רגע. ומה שכן תלוי בי, מעתה יראה אחרת. אני יודעת, וידעתי אז, שאתה ומצבך לא ייעלמו. אתם תכנסו לפרופורציות.

התחלתי לבחון את מצבי ולנסות להפיק דברים חיוביים מהמצב. כמו,למשל, התובנה שהגיעה בדיעבד, שלכל הסיטואציה הזו הוכנסתי, כשמצבי הבריאותי, הן הפיזיולוגי והן הרגשי, באופן יחסי טוב מאוד. הבסיס הטוב איתו הגעתי אפשר רעידת אדמה שכזו, שלאחריה הגיע הצונאמי. היו לי היכולות להתמודד וגם כשנפלתי, הייתה זו נפילה זמנית. הכלים הרבים שנמצאים ברשותי, אפשרו לי לחזור לעצמי ולתפקודיי הרבים. ניסיתי להבין מהם השיעורים העומדים בפניי כאן. התפניתי לעסוק ברגש יותר. יכולת הריכוז שלי עלתה גם היא, ואיתה היכולת למקד את מחשבותיי.

דבר נוסף שהשתנה אצלי בתקופה האחרונה הוא הסבלנות שלי. או יותר נכון, חוסר הסבלנות שלי. אני, שידועה בסבלנותי כבור ללא תחתית, לומדת שלבור בהחלט יש תחתית, וגם סבלנותי שלי לעיתים נגמרת. הדבר מתבטא בעיקר ביחסים ביני לבין האנשים הסובבים אותי, בכול תחומי החיים. הן עם בני המשפחה, הן עם חברים והן בעבודה. אני מנקה את הארון שלי ומוציאה חברים שאינם עוברים איתי את היום- יום הקשה שלי. אין לי סבלנות, בשיחת הטלפון הדו- שנתית שלי איתם, להיות נחמדה אליהם. לא כל שכן להסביר מה עובר עלי. זה נטל עלי עכשיו. אני מעדיפה כעת את אלה שנמצאים לצידי באופן רציף. במקביל אני מתחילה להתרחק מהחברה הכי טובה שלי, אשר לא באשמתה, דברים מסוימים בהתנהלותה הכבידו עלי יותר מאשר התאימו. לכאורה אני אמורה דווקא עכשיו להיעזר בה יותר מאשר בכל אחד אחר. ההפך הוא הנכון. זו מן הסתם איננה התקופה הנכונה בחיי לקחת החלטה שכזו, כיוון שאני יודעת שייווצר חלל גדול ללא נוכחותה. באומץ רב אני בכל זאת מתרחקת ממנה, ולוקחת בחשבון שלתקופה מסוימת אשאר בלי חברה הכי טובה, עד שאמצע חברה הכי טובה חדשה. בהזדמנות הראשונה שתהיה לי אפרסם בלוח המודעות:

"דרושה חברה טובה מאוד. זמן הגעה – מיידי. נחמדה. רכלנית וביקורתית במינון נמוך. לתקופה לא ידועה. אופציה להארכה וחתימה לקביעות".

לא הספקתי לנשום וזה קרה. הייתי צריכה רק להסתכל מתחת לאף!!! היא הייתה שם. אני פחות. עכשיו גם אני כאן. נפתחו לי העיניים. נעשה לי קל יותר.

הפרופורציות אצלי משתנות לגמרי. כל מה שלא קשור למלחמה על חיים ומוות כרגע, אינו דחוף ופחות משמעותי בעיני. אני מקבלת בחיוך דברים "רגילים" של היום- יום ואיני נבהלת משינויים והפתעות שאינם קשורים אליך. את הפרופורציות האלה אני רוצה ומקווה להשאיר אצלי לתמיד.  הקלישאה הידועה: הבריאות שווה יותר מהכול, מקבלת מימד מוחשי ביותר. קלישאה נוספת שמדברת על כך שכדאי לחיות את היום, נכונה ביותר. איננו יודעים מה יהיה מחר. כל יום חשוב ביותר, ולא רק במצב בו אני נמצאת.

אבא, בטח תשמח לשמוע שבימי ראשון אילה ואני... אילה, הבת השנייה שלך, אחותי הקטנה. זו שבאחד הביקורים קראת לה אפרת. אתה זוכר שיש לך שתי בנות ושני בנים? מה אני מנסה... בכל אופן, אנחנו משתדלות להיפגש לכוס קפה אחרי ביקורי אצלך. אנחנו משתפות אחת את השנייה בכל דבר. גם בדברים שקורים איתך וגם בדברים אחרים. אנחנו פורקות עול ביחד ועוזרות מאוד אחת לשנייה. אנחנו מדברות כל יום, אפילו כמה פעמים ביום ובכלל, התקרבנו מאוד בתקופה הזו. זה אולי הדבר הכי נהדר, משמח ואופטימי שקרה לי בתוך כל המצב הזה. עכשיו, כאשר שמחת החיים שלי לקחה פסק זמן, על אחת כמה וכמה שזה נפלא.

הפכתי את ימי ראשון לימים בהם אני באה לבקר אותך. כך יש מצב קבוע וידוע, הן לי והן לך. מלבד יום ראשון, אני מגיעה בעוד יום במהלך השבוע. יום זה נקבע לפי לוח הזמנים שלי באותו שבוע. כשאני מגיעה, אני מוציאה אותך החוצה ויושבת איתך, כדי שתראה אנשים נוספים ותנשום קצת אוויר. מלבד זאת טיפולי הרפלקסולוגיה ממשיכים ואני מנסה, בכל דרך שאני מוצאת, לגרות את מוחך. למשל, אני לוקחת את הלוח הצמוד למיטה אליו מחובר הגיליון הרפואי היומי שלך. אני הופכת את הלוח ושמה עליו דף. אני מניחה עט בכף ידך ומנסה לצייר יחד איתך ציור. המטרה היא שהמוח ייזכר שיש תנועת יד כזו ואת משמעותה. המעניין הוא שבפעם הבאה שאני מניחה עט בידך, אני מניחה בטעות את העט הפוך, אתה הופך אותו בעצמך לכיוון הנכון ומנסה לשרבט. היות שבתקופת מלחמת יום כיפור לימדת את עצמך לכתוב בשתי הידיים, (לכל צרה שלא תהיה...), אני מנסה לשים את העט בכל פעם בכף יד אחרת. מהר מאוד אתה מאבד עניין בזה. אני מניחה לך עיתון ביד ואתה נראה כיודע מה לעשות איתו. אתה נראה קורא  ומתעניין במילים. מי שלא מכיר אותך ואינו איש מקצוע, יכול בהחלט לטעות ולא להבין את מצבך האמיתי. אתה נראה עם העיתון כאילו אתה ישראל (זה השם שלך) לכל דבר. מהפרדוקס הזה, בין איך שאתה נראה לבין המצב שלך, אני לא פעם מתוסכלת. גם אני הייתי רוצה לטעות. כשאני מנסה לקחת ממך את העיתון, כי הגיע הזמן לאכול, אתה אוחז בו ומסרב לוותר כאומר :

זה שלי. תשאירי לי. למה את לוקחת לי?

בילדותנו, היית עושה לנו משחקי מילים ומשחקים שמגרים את המוח. היית אומר מילים מהסוף להתחלה, מחליף אותיות במילים, ואנחנו היינו אמורים להבין מה רצית לומר. לימדת אותנו לפתוח מילון בפרט וספרים בכלל. היית מרכיב תשבצים. במלחמת יום כיפור שלחת לנו תשבצים ומכתבים עגולים. כלומר, כתבת מכתבים בצורת שבלול מן האמצע לחוץ. היינו מסובבים את המכתב עד שקראנו את כולו. שיחקת איתנו בהוצאת מילים קטנות מתוך מילים ארוכות בנות אותיות רבות. ועוד דברים רבים. כשדיברת, לא אמרת משפטים פשוטים. למשל, היית יכול לומר לי :

"תקראי לאחיך שיותר גדול מאחותך הקטנה ויותר קטן מאחיך הגדול". במקום לומר לי פשוט :

"תקראי לאיתי". ניסיתי את כל הדברים האלה איתך עכשיו. אולי יהיו הם אלה שיזכירו לך ולמוחך את יכולותיו. לא קורה דבר.

אתה יודע למה אני עוד שמה לב? אתה עכשיו נחמד יותר ממה שהיית לפני. אתה לא ציני ולא עוקצני, לא עקשן ולא מציק. ויותר מהכול, אתה מחייך הרבה. איזה תענוג.

אגב, אתה ממשיך לקבל את הטיפול ההומיאופתי במשך כל התקופה והתוצאות אכן נראות.

וחוץ מזה, שמת לב שאתה זוכה לראות אותי הרבה יותר מאשר ראית אותי במהלך כל השנים האחרונות? מאז שעזבתי את הבית, וזה היה לפני יומיים שלושה...ראית אותי פעם בשבועיים שלושה. פתאום אתה רואה אותי מדי יום וכעת פעמיים בשבוע. לא יכולת פשוט לבקש ממני לבקר יותר?

בשלב הזה כל אחד מאיתנו פונה אליך ומטפל בך בדרכו שלו. אתה ממלמל יותר ויותר, ומילים רבות כבר נעשות ברורות. אתה לומד לומר 'רוצה' ו -'לא רוצה' ומשתמש ב'לא רוצה' קצת יותר מידי...סתם. אני צוחקת. היכולת שלך להישאר מרוכז עולה (אני מדברת על מספר דקות רצופות). המעניין הוא שאילה, יותר מכל אחד אחר, הצליחה להבין את המלמולים שלך ולנהל איתך "שיחות". אתה ישן הרבה. לפעמים אתה נרדם תוך כדי ביקורים, ואלה המקרים הטובים. ישנן פעמים בהן אתה נרדם רגע לפני הארוחה, או שאני מגיעה לביקור ומוצאת אותך ישן. אני יכולה לחכות ולחכות. אני מתלבטת אז אם להעיר אותך או לא. מצד אחד, אתה ישן ומהצד השני, חבל לי על כל רגע שאני לא איתך. לרוב אתה מתעורר בשלב  כלשהוא, ואז אנחנו מספיקים להיות ביחד קצת. 

דבר נוסף שמאפיין את התקופה הזו הוא תנועות גוף שלך כתגובות לסיטואציות שונות. למשל, אתה מתכווץ ונבהל וידיך מושטות קדימה, כמו מגן אתה על עצמך מפני תנועה מהירה מידי, מישהו או משהו שמפחיד אותך. אני חושבת שכמעט כל אדם שמתקרב אליך הוא בבחינת זר גמור בשבילך. אין לך מושג מה רוצים ממך וכנראה שדברים רבים מבהילים אותך. קצת קשה למוח שלי לעכל, וזה לא נתפס שאתה איש גדול עם תגובות של איש קטן.

מהתקופה הזו אני זוכרת ביקור אחד מיוחד אצלך. הגעתי לבושה בחולצה שיש עליה ציור כלשהו. הציור מצויר בחלק הגבוה יותר של החולצה. אתה ראית את הציור וכנראה שמשהו בציור משך את תשומת ליבך. עשית את הצעד הטבעי ביותר והושטת יד לעבר הציור, מבלי להבין שידך הייתה על החזה שלי. חוש ההומור שלי היה הכרחי ושירת אותי מאוד באותו רגע. אז הבנתי שוב עד כמה אינך מזהה ואינך מבין את המצב.

מקרה נוסף שאני זוכרת היה כשישבתי איתך בכניסה למוסד. ניסיתי לנהל איתך שיחה ולשעשע אותך. עברה לידי רופאה מהצוות ואמרה לי :

"כדאי שלא תושיבי אותו בחוץ, כי זה לא אסתטי לילדים שעוברים ברחוב."

חשבתי שאני לא שומעת טוב. חשבתי, שלא יכול להיות ששמעתי את המילים האלה. ניסיתי להבין מה לא בסדר בך. הסתכלתי עליך. אתה נראה טוב. אתה נקי, מסודר, מגולח, לבוש. הרי אינך חולה במחלה מדבקת. אינך מצורע. אתה לא יושב לבד. אני איתך.

אז לעזאזל – ל מ ה  ???

בפעם הזו, נעלבתי מאוד.

לא מספיק המצב הבלתי נסבל בו אתה נמצא? אנחנו כל כך מתאמצים לשמור על אנושיותך ועל כבודך. למי אתה מפריע? למה אתה מפריע? לשם הטוב של המקום? הרי המקום הזה קיים על מנת לטפל בך ושבכמותך. רבים מהחולים יושבים/שוכבים בכיסאותיהם בכניסה. האם אינם בני אדם??? נכון שאתה רחוק מלהיות בריא. לכן אתה כאן. אני תוהה, אם חס וחלילה היה זה אבא שלה שחולה, האם גם אז הייתה נוהגת כך.

למותר לציין שלא זזתי ממקום מושבי, והכנסתי אותך לחדרך רק כשהגיעה שעת הארוחה. את העלבון הצורב בלעתי והתפללתי שלא שמעת את הדברים שנאמרו. בפעם המי יודע כמה התפללתי שלא הבנת. יכולתי לגשת אל אותה רופאה ולדבר איתה. בחרתי שלא. לא היו לי האנרגיות להסביר לה את משמעות המילים בעיני ולא היה לי הכוח לריב. אני מפחדת לחשוב איך מתייחסים אליך כאשר אנחנו לא נמצאים. כמה "אנושי" היחס אליך. אני משתדלת שלא להיתפס למחשבות שליליות ומקווה שלפחות בצד הטכני אתה מקבל מאה אחוזים טיפול.

אנחנו לוקחים אותך לבדיקת רופאים מומחים בבית לוינשטיין. אנחנו רוצים חוות דעת מנוירולוגים. אנחנו רוצים לדעת שלא פספסנו שום דבר איתך ושניסינו כל דבר שאפשר. הבדיקה נערכה בבוקרו של אחד מימי חמישי של חודש נובמבר. התייצבנו כולנו לידך בבוקר. זו פרוצדורה לא פשוטה לקחת אותך למקום אחר. צריך להזמין אמבולנס מיוחד, ולתאם עם הנהג שיחכה לנו ושייקח אותך בחזרה. כל התהליך הזה כרוך בטלטלה שלך. צריך להעביר אותך ממיטתך לאלונקה של האמבולנס ולקשור אותך. בבית לוינשטיין מורידים אותך מהאלונקה ומושיבים אותך על כורסת גלגלים. במסע חזרה, הסיפור חוזר על עצמו. אנחנו יודעים ומבינים את התועלת שבטלטלה הזו. אני לא יודעת מה אתה מבין ממנה וכמה אתה סובל.

אני מנסה להכין את עצמי לתשובה שבעצם ברורה לי. ובכל זאת, מלווה אותי האחוז האחד של אולי.

אתה ערני ואנחנו יוצאים לדרך. בדרך אתה נרדם. הנהג מוריד אותך מהאלונקה לכורסא, קושר אותך ואתה לא מתעורר. אנו נכנסים לבנין ומוצאים את החדר בו תעבור את הבדיקה. בכל דרך אפשרית, במשך כחצי שעה, אנו מנסים להעיר אותך. אם לא תתעורר, לא תתאפשר הבדיקה ואני לא יודעת אם נטלטל אותך שוב.

הצלחנו. אתה מתעורר. הרופא המומחה מגיע ואנחנו נכנסים פנימה. החדר קטן מידי ואני יוצאת ומחכה בחוץ. הבדיקה נמשכת כעשרים דקות. בסופה אני נקראת פנימה ומקבלת את הבשורה שידעתי שאשמע :

"זה מצבו. אין מקום לשיקום. המוח נפגע באופן חמור ובלתי הפיך. כל מה שהוא הצליח להגיע אליו עד כה, הוא המקסימום שהוא יכול להתקדם. אי אפשר לצפות כמה זמן הוא יחזיק מעמד. גופו הולך ומדרדר ובתוך ההידרדרות יתכן ויהיו ימים טובים יותר וטובים פחות. מה שכדאי שתעשו עכשיו זה לעטוף אותו בחום ואהבה, ולתת לו כל מה שאתם יכולים."

כאילו שלא ידעתי...

אנחנו מתחילים את הדרך חזרה למוסד. כל אחד מאיתנו שקוע במחשבותיו. אתה ערני לחלוטין, כאילו התחלת את היום עכשיו. חרצו את גורלך לפני כמה דקות, ואתה שוכב באמבולנס ומחייך. יצאת לטיול...

אני נשארת איתך במוסד ומאכילה אותך ארוחת צהריים. כאילו כדי להרגיז אתה עושה היום משהו שלא עשית עד עכשיו. אתה שולח יד אל עבר כף האוכל, אוחז אותה בעצמך ומאכיל את עצמך. מזל שבמנה יש פירה ורסק ירקות. כך לא נשפך האוכל.

יום קשה לי היום. אחוז התקווה שהיה לי – ירד. מצב רוחי ירוד. אני מתבוננת בך וצר לי עליך. צר לי על המצב אליו הגעת. מזה בדיוק פחדת כל הזמן. מלא להיות מסוגל לעבוד עם הראש שלך. שלא לדבר על העובדה שכל כך הרבה אנשים שאתה לא מכיר מטפלים בך. אתה בעצם, מבחינתך, נמצא במקום זר. גם אני זרה לך. בכל רגע נכנס מישהו אחר אליך. עושה איתך מה שרוצה ואפילו לא שואל אותך אם אתה רוצה או לא. גם אני, כשאני מגיעה, אני מוציאה אותך החוצה. אני לא שואלת אותך אם אתה רוצה או לא. אני לפחות מודיעה לך שאנחנו יוצאים החוצה. לקחתי לתשומת ליבי. אתה אוכל ואני תוהה אם האוכל טעים לך. אתה אוכל כל יום אותו תפריט. אפשר להשתעמם מזה. ואולי לך זה לא מפריע. אתה תמיד אמרת שאתה יכול לאכול הכול, חוץ מאפונה וחצץ.

אני הולכת הביתה.

הימים הבאים עוברים באותו אופן. בחדר בו אתה שוהה נפטרים מספר חולים אחרים. לא נעים. חלקם היו במצבך, חלקם במצב דומה. אני יודעת שזמנך יגיע. כל חולה שנפטר, אני מכירה את ילדיו, איתם אני מבלה שעות במוסד. את העליות והירידות במצבי הרוח של כולנו, הצער, העצב והתסכול, אני מכירה. עם כל חולה שנפטר, לי יש מישהו אחד פחות לדבר איתו. ואז מגיע חולה חדש ואיתו ילדיו. ושוב אנחנו עושים היכרות ומבינים זה את זה ללא מילים. אני קרובה למוות יותר מתמיד. אני מריחה אותו, חווה אותו ורואה אותו מול עיניי. אני תוהה האם אתה מבין כמה מוות יש סביבך. הכול קורה בשידור חי אצלך בחדר. לא מוציאים אותך כשמישהו נפטר. אני משתדלת לא לקחת את עוצמת המוות איתי הביתה, אלא לעשות הפרדה. כשאני יוצאת מביקורי אצלך, אני מנסה להתייחס אל החיים ומה שיש לי בהם. בדרך כלל אני מצליחה. לא תמיד.

בתחילת דצמבר, באחד מהימים בהם ביקרתי אותך, כשהלכתי להביא את מגש האוכל שלך, נקלעתי במקרה (או שלא) לשיחה בין האחיות במסדרון :

א.      "את יודעת אם מחר כבר משחררים את ישראל ארנון מחדר 16?"

ב.       "לא. לא שמעתי על זה שום דבר."

א.      "כן. הוא כבר במצב של להעביר אותו. אין מה להשאיר אותו כאן. אני חושבת שהכול כבר מוכן."

את כל זה אני שומעת במסדרון, ומבינה שכבר מחר אתה עובר למקום החדש. כן, בדקנו כבר מספר מקומות שיכולים לטפל בך, והחלטנו על מקום בכפר סבא. בית אבות גריאטרי שמתחזק אנשים מבוגרים סיעודיים, ברמה כזו או אחרת, עד ליומם האחרון. מבחינתי, זהו המעבר לתחנת חייך האחרונה. לא פשוט ולא קל לי בכלל. אני יודעת שהרבה אפשרויות אין לי, ומנסה לשכנע את עצמי שכך טוב יותר.

מכאן ועד לעובדה שההעברה מתרחשת מחר המרחק ארוך. מתי בדיוק חשבו להודיע לנו? אני מתקשרת לאמא ומדווחת לה, והיא מבקשת ממני לנסות לדבר עם מישהו מהרופאים ולנסות לשכנע אותם להשאיר אותך כמה ימים נוספים. תבין, כל ביצוע פעולה שקשורה אליך, מחייב את איתי, האפוטרופוס, לפעול ולקחת החלטות, ואת כולנו לפעול. שלא לדבר על ניירת ופרוצדורות. על העלויות הכספיות אני בכלל לא מדברת... לוקח זמן עד שכל הביטוחים הרפואיים מתחילים לשלם, ועד אז אנו מחויבים בתשלומים שעדיף באמת לא להזכירם. אם אכן ההעברה תיעשה מחר, מישהו מאיתנו חייב להיות נוכח וללוות אותך במסעך זה. זה דורש ארגון של אחד מאיתנו לפחות. כדאי שנדע אנחנו, שמעבירים אותך מחר.

אני פונה לאחד הרופאים ומנסה להבין מה קורה ואיך זה ששמעתי את השיחה הזו במסדרון. לא עוזרות בקשותיי לאפשר להשאיר אותך מספר ימים נוספים. זהו. התקבלה ההחלטה ואתה עוזב מחר למקום החדש. אפילו סודרו כבר אמצעי התחבורה להעברתך, דהיינו – אמבולנס מיוחד. כמו בשיטת המיטה החמה. אחד בא ואחד הולך. אתה איזה שהוא מספר רשום במקום כלשהו ולא יותר מזה. מדברים עליך – אבא שלי – כאילו אתה חתיכת נייר.

אני צובטת את עצמי כדי להיות נוכחת במאה אחוזים ולעכל שאני נמצאת בסיטואציה כזו. בדמיונות הכי גרועים שלי לא חשבתי שאצטרך אי פעם להתמודד עם המצב הזה. והנה אני כאן. אני מנסה לחשוב שהצוות מקבל חולים כל הזמן, ואינו יכול להתקשר לכל אחד ואחד באופן אישי, אחרת לא יוכל לתפקד. אני מבינה שהיחס לחולים הוא טכני יותר מאשר רגשי. אני מבינה שהצוות מתמודד עם מוות כמעט כל יום. אני מלאת פליאה והערכה על כל איש/ה בצוות שבחרו בעבודה הזו במקום הזה. הם כל הזמן עסוקים בניקיון כזה או אחר. הם אינם עובדים עם מתרפאים. הם עסוקים במתן אוכל ותרופות לצורך חיים עד ש.... וקשה לי מאוד עם העובדה שאתה עוד מישהו. סתם מישהו. ובמקומך מחר כבר יהיה מישהו אחר.