|
אשת קריירה ש.צויבל
בוקר אחד התייצבתי במחלקת הארנונה בעירייה כדי לסדר עניין ביורוקראטי. ההמתנה ארכה זמן מה ואחרי כעשר דקות כבר הייתי קרובה לאשנב הפקידה. לפני עמדה עוד גברת אחת בלבד . מכיוון שהפקידה דברה בקול רם הגיעו לאוזני חילופי הדברים ביניהן. היא שאלה אותה פרטים שונים ומלאה בטופס שלפניה.
בין השאלות הראשונות נשאלה הגברת ההיא: "האם יש לך תחום עיסוק כלשהו או שאת רק...?"
הגברת שהייתה בעלת מבטא זר לא מזוהה ניסתה להבין: "תחום עיסוק? מה הכוונה?"
בלי להרים את הראש מהמחשב אמרה לה הפקידה, "האם את עוסקת במשהו?"
"בוודאי שאני עסוקה" אישרה הגברת שלפני. "אני אימא לשלושה ילדים..."
הפקידה איבדה לרגע את סבלנותה. "אנחנו לא מחשיבים 'אימא' כתחום עיסוק.
ובכן, את אינך עובדת. ומה עושה בעלך?" המשיכה לשאול את האישה, שכתפיה נראו לפתע שמוטות משהו.
עוד שתיים-שלוש שאלות והטופס כבר היה מלא. האישה עזבה את מקומה ואני קרבתי צעד אחד קדימה.
הצגתי את העניין שלשמו באתי והפקידה הכבודה הוציאה טופס ורדרד. כעת הגיע תורי, אחרי שמי ושם בעלי נשאלתי לתחום עיסוקי.
אינני יודעת מה הביא אותי לומר זאת, המילים פשוט קפצו החוצה, משכנעות ובטוחות בעצמן: "אני עובדת באגודת מחקר לפיתוח הילד וליחסי אנוש תקינים".
הפקידה עצרה, העט ההדור שבידה שרבט קשקוש מרוב הפתעה. היא הרימה עיניה אלי כאילו לא שמעה היטב את דברי. חזרתי עליהם שוב כשאני מדגישה כל מלה. להפתעתי ההצהרה הבומבסטית שלי נכתבה כעת בטופס באותיות כחולות של דיו נובע כחול.
חשבתי שהיא תעבור עכשיו לשאלה הבאה, אבל לא. הפקידה שנראתה כמו אשת קריירה בשנות החמישים שלה, שאלה אותי כשבקולה סקרנות מוצנעת: "מותר לי לשאול מה את עושה בדיוק באגודת המחקר הזו?"
בקור רוח, ללא שום היסוס שמעתי את עצמי עונה לה:
" יש לי תכנית מתמשכת של מחקר, המתפרשת על עשרים שנה ( עד שהילדים יגדלו בעזרת השם ויפרחו מהקן). המחקר מתבצע בתנאי מעבדה וגם בתנאי שטח (דהיינו בין כותלי הבית ומחוצה להם), ויש בו חמישה משתתפים (חמשת ילדי הנהדרים בלי עין הרע )".
היא נעצה בי עיניים משתוממות והמשיכה לשאול, "איזו הכשרה נדרשת למחקר הזה?"
"אוהו" עניתי לה בחשיבות עצמית גוברת והולכת: "נדרשת הכשרה בפסיכולוגיה, במיוחד בפסיכולוגיה של הילד ושל המתבגר... (להבין לנפשם של ילדי, לדעת מתי לאחוז במקל ומתי בגזר, לדעת לטפל בשיגיונותיהם, בפחדיהם, לשים להם גבולות, לעזור להם לרדת מ"עצים" שעליהם טיפסו במהלך התעקשות מצויה ועוד ועוד...).
"לא רק זה, אלא גם הכשרה כללית בסוציולוגיה חשובה מאוד להצלחת המחקר..." (לעודד אותם לפתח יחסי חברה ויחסי משפחה תקינים בינם לבין אחיהם ואחיותיהם...)
נשמתי לרגע והמשכתי את שטף דברי. "המחקר דורש גם ידע פרה-רפואי נרחב" (אותו רוכשת כל אם בישראל במשך הזמן כדי לקבוע אם החום של התינוק מדאיג או שהוא סתם שפעת עוברת ובכלל, קצת התמצאות במחלות ילדים, בסימפטומים ובדרכי טיפול ושימוש בתרופות, שלא לדבר על עזרה ראשונה שאותה אני נדרשת להגיש מדי פעם לשובבים שלי).
עיניה של הפקידה מולי הפכו למעריצות: "איפה למדת את כל זה?" היא שאלה.
"באוניברסיטה" (של החיים המשכתי בשקט בלבי).
" וכמה שעות ביום את עובדת במחקר הזה?"
"בד"כ זו משרה מלאה של לפחות ארבע עשרה שעות ביממה". היא החניקה קריאת התפעלות ואני המשכתי, "אך יש ימים לא מעטים שבהם אני עובדת שעות נוספות" (כמו ליל אמש, כשנותרתי ערה עם התינוק ושיניו הבוקעות עד ארבע לפנות בוקר.)
"את תרשי לי לשאול אם את משתכרת יפה?" היא חקרה בחוסר נוחות מסוימת.
"אני נמצאת בעשירון העליון של השכר הגבוה במשק" (יש לכם אולי הגדרה יותר מוצלחת למלוא הכיף, הנחת ותחושת הסיפוק העצמי שאין דומה ואין שווה לה?).
הפקידה נראתה המומה תחת רושם הדברים. כשגמרה למלא את הטופס בנתונים האחרים היא קמה לעומתי והגישה לי כמעט בהצדעה את הנייר לחתימה.
חתמתי בכובד ראש את החתימה הכי מסולסלת שחתמתי מעודי,
הודיתי לה ופניתי ללכת, כשאני דוחפת את העגלה ובה אחד המשתתפים במחקר שלי – תינוק מתוק בן חצי שנה בלבד.
מבטה של הפקידה ליווה אותי אל הדלת וגם אחריה. יצאתי משם בגו זקוף כיאה למי שעוסקת בעבודת מחקר חיונית ביותר לאנושות ופניתי משם אל זירת המחקר, קרי, אל ביתי וילדי אשר חנן אותי האל. |
